^א מכאן עד התיבות ״כי לא דבר רק הוא מכם״ נמצא בכת״י אדלר 1998 דף 3 ונוסחתו שונה במקצת מנוסחתנו, והשלמנו החסר בכת״י אוקספורד משם, נדפס לראשונה בפירוש רבנו חננאל לתלמוד (הוצ׳ לב שמח).

^ב ועיין בתוס׳ ד״ה יציאה שהביאו דברי רבינו אלו, והקשו דבסוגיא לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד דביום נערות מיירי, אלא משמע שעיקר מה דבעינן למילף זה מנלן דכסף דאביה הוה. ולכך פירשו דיציאה דכוותה היינו שכשם שביציאת אדון אם היה כסף היה נותן לאדון שיצאה ממנו, כמו כן כאן נותן הכסף למי שיוצאת ממנו דהיינו אב, וכ״ה ברש״י ד״ה יציאה, וברש״י בכתובות מו,ב ד״ה יציאה בשם השאילתות, ועיי״ש ברש״י שהביא שיש מפרשים כפירוש רבינו, והקשה ע״ז דא״כ אכתי מנלן דהכסף לאביה ולא לדידה. וכן הקשה בחדושי הרא״ה. ויע״ש מה שתירץ בזה עפ״י מה שביאר ביאור חדש בסוגיא לדעת רבינו.

^ג מדברי רבינו משמע דהתרצן לא תירץ מיד א״כ לימא קרא אן כסף, ומיד הקשה לו אידך דכיון דנפקא בנערות בגרות מאי בעיא גביה. אך לפנינו בתחילה הגמ׳ שואלת איך דרשינן מאין כסף גוף הדרשא, ומתרצינן דא״כ לימא קרא אן כסף, ואח״כ מקשינן קושיא אחרת דכיון דנפקא מיניה בנערות בגרות מאי בעיא גביה. ואולי אף דגירסתו היתה כדלפנינו, מ״מ סידר הדברים כן.

^ד על פי כת״י אדלר הנ״ל. וכן שאר התיקונים בהמשך הקטע נעשו עפ״י כת״י זה.

^ה לפנינו ליתא פירוש רבינו לכתובות לדפים אלו. אמנם יעוין בערוך [עפ״י כת״י שנד׳ באוצר הגאונים] ערך בגר שכתב וזה לשונו: פי׳ הני ששה חדשים לא אמרינון שמואל בעדנא ידיעא ותחלת נערות דודאי היא הפרק לתינוקת לאו בזמן תליא אלא בהבאת שתי שערות מאחר ביאת י״ב, ולא מקרייא נערה עד שתביא שתי שערות, וקמי הכי קטנה היא. ומתחלת מאי דצמחו שתי שערות לשיעור שאמרו חכמ׳ אתחילא לה נערות ושתי שערות סימנה, ובתר דמתחלא נערות בששה חדשים היא בוגרת. לפיכך אי בכלל שתים עשרה שנה מראשה ועד סופה איתאי שתי שערות מן ההוא עידנא דהבאה מחשבין ששה חדשים ובבתראה הויא בוגרת מיקש הוא דקשהא לה ובגר לה קלא. והרבה מדברי הערוך שכתובים בסתמא הם מפירושי רבינו. וכעין שכתב בספר הישר סי׳ תשלא שהערוך הוא בר סמכא שכל דבריו נערכים על פר״ח.

^ו לכאורה נראה דרבינו בא ליישב קושית התוס׳ (ד״ה דלא) דהקשו דמאי נפק״מ דלא הוי זבינה זביני, הרי בקטנות אי אפשר לדעת שלא תביא סימני נערות, והתוס׳ תירצו דהנפק״מ היא באמת לאחר שהגיעה לגיל עשרים ונתברר לן שהיא אילונית, דיתבטל המקח למפרע וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב צריך להחזיר כסף המכירה, ומדברי רבינו מבואר דהנפק״מ היא דאיגלאי מילתא למפרע דלא היתה כאן מכירה רק שכירות. ומ״מ צ״ב לכאורה דמאי נפקותא למעשה איכא במה דפסקינן דאין זה מקח אלא שכירות, דהא בשכירות נמי אין הככסף חוזר, ומעשי ידיה שלו.

^ז מבואר בדברי רבינו דמדכתיב אין מלא ולא חסר דרשינן כאילו כתוב גם אין וגם הן, וע״כ בעינן למידרש הדרשא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר [משום ה״יש״], ומגוף ה״אין״ דרשינן ימי בגרות. וכן העתיק הערוך ערך עיין פירוש זה בשם רבינו. ולענין זרע אין לה הביא הערוך בשם רבינו גרשום דפירש דמחשיבים האל״ף של אין לו כאילו היא עי״ן, ולכך דרשינן עיין עליו מכל צדדים. וע״כ דחולק לגמרי על פירוש רבינו, דאל״כ גם שם יכול היה לפרש כרבינו. אך מדברי רש״י בד״ה מנלן שכתב: מנלן דדרשינן יו״ד דאין כי האי גוונא באנפי נפשיה, משמע דכיון דהוה מצי למיכתב אן וכתיב אין הוי כאילו כתוב ב׳ פעמים אין כסף, ולכך דרשינן כאן ב׳ דרשות. וע״ע בסמ״ע חו״מ סימן רעו ס״ק א שפירש לענין זרע אין לה עיין לה, דדרשינן דמש״ה נכתב ביו״ד דזה מלשון אי״ן ואפס שאין שום יורש, יע״ש, והביא שי״מ דהוי כאילו כתיב עיין עליו בעי״ן [וכפירוש הרבינו גרשום], וכן י״מ מדכתיב ובן אין לו ולא כתיב ואם אין לו בן יע״ש, ודחה ב׳ הפירושים. ועיין בתוס׳ יו״ט יבמות פ״ב מ״ה שתמה עליו. וע״ע בהפלאה שבערכין מש״כ בזה.

^ח וכן מבואר במדרש תנאים לדברים פרק לב פסוק מז, כי לא דבר רק הוא מכם אין לך בתורה אפלו אות אפלו תיבה ואין צריך לומר פסוק שאין לו כמה טעמים וכו׳.